בית המשפט קבע: עיריית בת ים השתהתה – חוב ארנונה של מעל מיליון שקל בוטל בחלקו
28.10.25 / 18:25
פסק דין מעניין שניתן בבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב–יפו קובע כי חלק ניכר מחוב ארנונה, מים וביוב של תושבת בת ים – שירלי לידזי כהן – שהתגלגל במשך שלושה עשורים ועמד על כ־1.2 מיליון שקלים, התיישן. מדובר בחוב שנוצר בגין מחסן ברחוב רוטשילד 68 בעיר, אותו ירשה העותרת מאביה המנוח, יעקב לידזי ז"ל.
השופטת הדס עובדיה קיבלה את העתירה בחלקה, קבעה כי העירייה השתהתה באופן ניכר בגביית חלק מהחובות, והורתה על ביטול הליכי הגבייה והשעבודים בגין חובות שנצברו בין השנים 1994–2002. עם זאת, החוב הקדום יותר – שנקבע כבר בפסק דין משנת 1995 – נותר על כנו.
הרקע: חוב שהחל בשנות ה־90 ותפח למיליונים
העתירה הוגשה לאחר שעיריית בת ים פתחה בהליכי גבייה ואכיפה למימוש חוב ארנונה ישן בגין המחסן, שנאמד בכ־1.2 מיליון ₪. לטענת העותרת, מדובר בחובות שנצברו בתקופות בהן לא היא החזיקה בנכס, אלא דיירים סרבנים ואף “אנשים מפוקפקים”, כהגדרתה.
היא סיפרה כי במשך שנים נאלצה להתמודד עם שוכרים שלא שילמו דמי שכירות, וכי העירייה לא חייבה אותם ישירות אלא המשיכה לייחס את החוב על שמה של משפחת לידזי. לדבריה, העירייה לא פעלה במשך שנים ארוכות לגביית החוב – ורק בשנת 2015 פתחה תיק הוצאה לפועל חדש, לאחר שנים של קיפאון.
טענות העותרת: “העירייה פועלת בחוסר תום לב – החוב התיישן מזמן”
עו"ד אריק כהן, שייצג את שירלי לידזי כהן, טען כי מדובר בניסיון פסול לגבות כספים שהתיישנו זה מכבר:
“העירייה התעוררה אחרי עשרות שנים. במשך כמעט עשור לא נעשתה כל פעולה לגביית החוב. לפי הדין, רק פעולות גבייה ממשיות ורציפות עוצרות את מרוץ ההתיישנות – וזה לא המקרה כאן”.
עוד נטען כי העירייה שינתה לאורך השנים את סיווג הארנונה של המחסן, ובכך יצרה חיובים שגויים שהלכו ותפחו בריבית והצמדה. בנוסף, לדבריה של העותרת, נעשו פעולות כגון רישום הערת אזהרה על הנכס ללא ידיעתה או הסכמתה, ולטענתה הדבר נעשה “במחשכים וללא בסיס חוקי”.
העותרת הוסיפה כי מדובר בנכס צנוע המניב דמי שכירות של כ־2,200 ₪ בלבד, וכי היא מתמודדת עם קשיים כלכליים ובריאותיים. “הניסיון של העירייה למכור את הנכס ולגבות חוב מופרך הוא ניצול לרעה של הכוח הציבורי”, אמרה.
טענות העירייה: “מדובר בחוב של האב – לא ניתן להתעלם ממנו”
מנגד טענה עיריית בת ים, שיוצגה על ידי עו"ד מילי ויס-ורסנו, כי מדובר בחוב ותיק של אביה המנוח של העותרת, שהצטבר במשך שנים רבות. העירייה טענה כי האב ידע היטב על קיום החוב ואף ננקטו נגדו הליכי גבייה כבר בשנות ה־90, כולל פסק דין שניתן בשנת 1995.
לדברי העירייה, העותרת ידעה על החוב כבר בשנת 2007, כאשר קיבלה אזהרה מלשכת ההוצאה לפועל ואף התייצבה לחקירת יכולת. לטענת העירייה, היא נמנעה מהגשת עתירה בזמן סביר, והגישה אותה רק בשנת 2023 – כמעט שני עשורים לאחר שנודע לה על החוב. העירייה הדגישה כי לאורך השנים ננקטו עשרות פעולות גבייה, לרבות עיקולים, מכתבי דרישה ורישום שעבוד על הנכס בשנת 2015.
עוד נטען כי בשנת 2021 אף הוצא צו ירושה לבקשת העירייה, הקובע שהעותרת היא היורשת היחידה של הנכס, ולכן היא נושאת גם באחריות לחובותיו.
הכרעת בית המשפט: חלק מהחוב התיישן – העירייה השתהתה
השופטת הדס עובדיה קבעה כי אכן קיימת הבחנה בין שני חלקים בחוב:
חוב קודם לפסק הדין משנת 1995 – חוב זה הוכר בפסק דין חלוט ולכן חלה עליו תקופת התיישנות של 25 שנים, שטרם חלפה.
חובות שנצברו לאחר פסק הדין (1994–2002) – חובות אלו, קבעה השופטת, התיישנו, שכן העירייה לא ביצעה פעולות גבייה אפקטיביות במשך למעלה משבע שנים.
בהחלטתה כתבה השופטת:
“מרבית הפעולות שביצעה העירייה הסתכמו במכתבי דרישה בלבד. מדובר בפעולות שאינן אפקטיביות, אינן רציפות, ואינן עוצרות את מרוץ ההתיישנות. העירייה פעלה לסירוגין ובאופן לא סדיר, ולכן יש לקבל את טענת ההתיישנות”.
עוד הוסיפה כי הצעת האם לשלם לעירייה 10,000 ₪ לפשרה אינה מהווה הודאה בחוב, ולכן אינה מאפסת את מרוץ ההתיישנות.
התוצאה: ביטול חלק מהחובות והשעבודים
בסיום פסק הדין קבעה השופטת כי יש לבטל את כל הליכי הגבייה המנהליים והשעבודים שנרשמו בגין החובות לשנים 1994–2002, ולהפסיק כל הליך נוסף ביחס לתקופה זו.
עם זאת, נקבע כי החוב משנת 1991–1994, עליו ניתן פסק דין בשנת 1995, נותר בעינו, וכן לא בוטל החוב שנוצר בחודש אוגוסט 2018.
בנוסף, הבהירה העירייה כי ההליכים שננקטו הם כנגד הנכס בלבד, ולא באופן אישי נגד העותרת. בית המשפט קיבל את הצהרת העירייה והורה לה לפעול בהתאם לכך.
השופטת סיכמה:
“יש מקום לאזן בין אינטרס הציבור בגביית חובות לבין עקרונות הצדק, תום הלב והסבירות. במקרה זה, התנהלות העירייה חרגה ממתחם הזמן הסביר לגביית החובות, ועל כן העתירה מתקבלת בחלקה”.
